הייתי בטוחה שאהיה במשאבי אנוש ומצאתי את עצמי בגיוס. משהו שחשבתי לצערי כמו רבים אחרים שהוא רק תחנת מעבר בדרך ל… והנה אני בתחנת הביניים כבר 15 שנה, נהנית מכל רגע ומהבחירה… בחירה שלקח לי להבין עם קצת עזרה מבחוץ.. ועוד אגיע לזה.
בין בחירות שאנחנו עושים להחלטות שאנחנו מקבלים, איזה משמעות אנחנו נותנים לדברים.
במהלך לימודי התואר השני בפסיכולוגיה ארגונית עבדתי במכוני אבחון. עולם האבחון ריתק אותי תמיד והחלטתי להתמחות בו. לאחר תקופה החלטתי שאני רוצה לעבוד בארגון, לקחת את כל הכלים והמומחיות שלי כפסיכולוגית ארגונית לתוך ארגון.
אומרים שמזל = הזדמנות שפוגשת מוכנות
אז התמזל מזלי, התקבלתי לחברת למייקרוסופט והצטרפתי למחלקת הגיוס. המסלול מבחינתי היה ברור: אני הולכת להיות במשאבי אנוש, הגיוס הוא רק תחנה בדרך לשם. בשלב מסוים התחלתי לתכנן את המעבר שלי מהגיוס למשאבי אנוש.
לא היה אז תפקיד פנוי אבל קיבלתי פרוייקטים רבים בתחום ושילבתי בהנאה ובעבודה קשה את עבודתי בגיוס יחד פרויקטים חוצי ארגון במשאבי אנוש.
אבל משפט אחד (פנינה אחת..) של אחת המנהלות שלי שינה לי את כל החשיבה על מה אני רוצה, מה אני אוהבת ובכלל, איפה התשוקה שלי.
באחת הפגישות שלנו היא אמרה לי את המשפט הבא: “אני אתן לך כל מה שאני יכולה במשאבי אנוש אבל אני מבקשת ממך לחשוב טוב טוב ולא לענות לי עכשיו, האם את מוכנה לשחרר את הגיוס? האם את באמת באמת רוצה לעבור למשאבי אנוש?”
אז הייתי צייתנית והלכתי וחשבתי על מה שהיא אמרה לי. זאת הנקודה שבה התעצבה ההוויה המקצועית שלי. הבנתי שהתשוקה שלי, ההתלהבות שלי, המקצועיות שלי, ההנאה שלי, העומק והסיפוק נמצאים בגיוס. הבנתי שהמרדף שלי אחרי תפקיד במשאבי אנוש לא היה שלי אלא תמהיל ציפיות או מה שנראה נכון לעשות. גליתי שהגיוס נותן לי את כל מה שאני רוצה ומחפשת בתחומים רבים: אסטרטגיה, אבחון, ייעוץ, אוטוריטה מקצועית, רכבת הרים משוגעת, הליכה על הקצה, יצירתיות, עשייה רבה, שקיפות, מדדים, פרוייקטים וכו’..
גיליתי שאני צריכה להתרכז בי, במה שעושה לי טוב, לבחור את הבחירות שמתאימות לי, החלטות שמתאימות לי בלי להתנצל. להיות בגיוס ולאהוב גיוס בלי להתנצל.
בשבילי גיוס זה לא קפיצה מדרגה לדבר הבא, לא שלב בדרך, זה הדבר האמיתי.
אני הגעתי לתובנה הזאת, בזכות שאלה טובה שנשאלתי (פנינה..). ומה אתכם?
מה הדבר האמיתי שלכם? איפה נמצאת התשוקה המקצועית? אילו מסרים אנחנו מפספסים בדרך?
